<h1>ספר התרומות שער ו' חלק ג'</h1>
<h2>דף כג:</h2>
והיכא שיש לאשה ממון שעשאתו סגולה מן מעשה ידיה, בכל אלו אע"פ שהוא עני ואינו זן אותה, ואינו מלבישה כראוי לה, והיא נזונית מאותו ריוח שהיא עושה מאותו ממון, אעפ"כ זוכה בו בעלה, ובעל חוב כמו כן גובה אותו בחובו, דמעשה ידיה דבעל הוו, ומה שנותר אצלה יקחנו הבעל, ובעל חובו כמו כן. ואין לנו לחוש אחר שהוא עני במה תזון אשתו, דהא אסיקנא דנותנין לו מזונות, אבל לא לאשתו, וכדאיתה בערכין [כ"ג ע"ב]. גם אינה יכולה לטעון רוצה אני שיעמדו לאחריות כתובתי, שהרי לא נתנה כתובה לגבות מחיים. מיהו יש לעיין אם דחקה את עצמה ועשתה מלאכה יותר מן הראוי לה, וכמו ששנינו [כתובות ס"ד ע"ב] כמה היא עושה לו, משקל חמש סלעים וכו', והיא מערבת ומשכמת כדי להעדיף לה אותו מותר אם הבעל מחזר אחר מזונותיה בהא ודאי ליכא ספיקא דדידיה הוי, ובעל חוב גובה כמו כן חובו מהן, וכדגרסינן התם בנדרים [פ"ה ע"א], קונם שאיני עושה לפיך, אינו צריך להפר, ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. כי אתא רבין [כתובות ס"ו ע"א] אמר בהעדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הויא, כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק, רבנן סברי דבעל הויא ור' עקיבא סבר דאשה הויא. וכתב הרב אלפסי ז"ל [לדף נ"ט ע"א] איכא מ"ד הלכה כר' עקיבא ואיכא מ"ד הלכה כרבנן, ואנן סבירא לן כרבנן דאפילו העדפה דעל ידי הדחק דבעל הויא. מיהו פירש החכם ר' יהונתן ז"ל דדוקא דמעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכיה הוא דהוי דבעל העדפה דעל ידי הדחק, הא לאו הכי דידה הוי. וכדגרסינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"א] אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ותריצנא אימא מותר מעשה ידיה שלה. והואיל דידה הוו לא גבי בעל חובו של בעלה מאותה העדפה דעל ידי הדחק כלום.
עוד יש לנו לדבר אם נתן לאשה ממון על מנת שאין לבעלה בו רשות. בזה ודאי כיון דקיימא לן דמה שקנתה אשה קנה בעלה, מיד זכה בהם הבעל. וכדאיתה בגיטין בהזורק [ע"ז ע"א], וכדאיתה נמי בפרק קמא דקידושין [כ"ג ע"ב] דאמרינן נימא בהא קא מיפלגי, ר' מאיר סבר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, ורבנן סברי יש קנין. ואוקימנא דכולי עלמא אין קנין, והכא במאי עסיקינן כגון דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שאין לבעלך רשות בו, ר' מאיר סבר כי אמר לה קני קנה בעל, וכי אמר לה על מנת לא כלום קאמר לה, ורבנן סברי כיון דאמר לה על מנת אהני ליה תנאיה. וקיימא לן כדמתרץ, ר' אלעזר אמר דכל כי האי גוונא כולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה וקנתה אשה וקנה בעלה, והכא במאי עסיקינן וכו'. אלמא דכללא הוא דמה שקנתה אשה קנה בעלה. אך דע והבן כי לא קנה בעלה גוף המתנה לעולם כי אם אכילת פירות בחייה. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [זכייה פ"ג הי"ב]. והכי גרסינן לה בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א] דקאמר אע"ג דאמר ר' מאיר יד עבד כיד רבו ויד אשה כיד בעלה, מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד. ולא תיקשי לך מאי טעמא מציאת אשתו הרי היא של בעל לגמרי, ובמתנת אשתו שעשו לה אחרים אינו זוכה בעלה אלא לאכילת פירות בלבד. דהא קא מתרץ בירושלמי תמן תנינן מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו, אמר ר' בון מה טעם מפני שיכול לשנותן לכל מלאכה שירצה, והרי אשתו שאין יכול לשנותה למלאכה [אחרת], דהא אינו כופה אלא לעשות בצמר, וקתני מציאתה לבעלה. אמר ר' יוחנן טעם אחר באשה, והוא משום קטטה, ריש לקיש אמר שלא תהא אשה נוטלת זהובים מבעלה ותאמר מציאה מצאתי. התיבון הרי שנתן לה במתנה. פירוש, ויש מן הדין שתהא שלה. ומתרץ קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שנמצאת בעדים, גזרו זו מפני זו. אלמא שמתנתה שלה ואין לבעלה בה אלא אכילת פירות בלבד. מיהו בעל חובו אינו זוכה כלל באותן פירות מטעמא דבעינא רוח ביתא וליכא, שהרי הם לגבי בעל כדין נכסי מלוג שאוכל פירותיהן והגוף שלה, וכדלעיל.
ואין צריך לומר אם נתנו לה בפירוש שתזכה בהן האשה לאכול מהן ולשתות מהן או להלביש את עצמה מהן וכיוצא בזה, שבתנאי זה לא קנה בהן הבעל כלום, וכ"ש בעל חובו, דהוה ליה כעבד שאמרו לו הרי לך מנה על מנת שתצא בו לחירות, שאין לרבו רשות בהן כלום. כדגרסינן בפרק [קמא] דקידושין [כ"ג ע"ב] הכא במאי עסיקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, ר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה עבד וקנה רבו, וכי אמרי על מנת לא כלום קאמר ליה, ורבנן סברי לדידיה נמי לא אקני אלא על מנת שיצא בו לחירות. וקיימא לן כרבנן. וכן פסק הרב בהלכותיו. ודכותה גבי אשה כשפירש לה לכך ולכך את קני, לא קנה בעל כלום, דאיהי גופא לא זכתה בהם אלא לאותו דבר בלבד. והכי גרסינן בנדרים [פ"ח ע"א] דקתני המודר חתנו ממנו הנאה והוא רוצה לתת לבתו מעות כיצד עושה, אומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך בהם רשות אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך, ואמרינן בגמרא אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך, אבל אם אמר לה מה שתרצי תעשי בהן קנה יתהון בעל. ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי תעשי בהן, לא קנה יתהון בעל. ובודאי קיימא לן כשמואל בדיני. וירושלמי מוכיח דקא תני ולא ליך. פירוש הא דאמר לה אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך, הכי קאמר לה גם ליך לא יהא אלא מה שאת נותנת בפיך. ואמרינן התם מאן תנא ולא ליך, ר"מ היא. אבל רבנן סבירא להו דאע"ג דלא אמר לה אלא על מנת שתעשי בו דבר פלוני או שאמר לה סתם על מנת שתעשי מהם מה שתרצי בלא רשות בעליך, לא קנה הבעל. מכל זה למדנו דדוקא בעל מנת שאין לבעליך גרידתא קנה הבעל לפירות, אבל אם אמר לה הנותן על מנת שתעשי מהן כך וכך, או בסתם על מנת שתעשי מהן מה שתרצי בלא רשות בעליך, לא קנה בהן הבעל כלום. וכן פסק ה"ר משה בספר קנין [זכייה פ"ג הי"ד]. וכיון שהוא נסתלק בלשונות הללו, כ"ש בעל חובו שלא זכה כלל באותה מתנה. וכתב ה"ר משה בר' נחמן ז"ל אם אמר לה הנותן נכסים אלו נתונין לך על מנת שאין לבעל חוב של בעליך רשות בהם, כיון דקיימא לן כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים, הכא נמי תנאו קיים, שהרי נמי אפילו נתן לבעל עצמו ואמר לו על מנת שאין לבעל חובך רשות בהן, או שאמר לאשה על מנת שאין ליורשיך רשות בהן, תנאו קיים. והכי מוכח ביש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב] גבי איש פלוני לא יירש עם אחיו, הכא נמי תנאו קיים, ע"כ. ומסתברא דאפילו בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן גרידא, נראה שלא זכה בהם בעל חוב. דכיון שמתנתה זו כנכסי מלוג, איתה לטעמא דבעינא רוח ביתא וליכא, ואין הבעל חוב זוכה בהם כלל, שכבר הוציא הבעל מעות ההלואה ואין עתה בהם רוח ביתא.
